מגירה נ' מלון שלום (אילת) בע"מ בית מלון פלאזה ואח'

פסק דין

זוהי תביעה בשל נזק גוף, בעקבות נפילה של התובע. המחלוקת נוגעת הן לשאלת החבות והן לשאלת הנזק. התובע עבד כנהג חלוקה בעסק בשם "עולם הצבעים" באילת. לטענתו הוא הגיע למלון שלום פלזה באילת כדי להביא חבילה עם נעליים. הוא נכנס דרך "רמפה" (דהיינו, כבש סלול בשיפוע) בכניסה האחורית וכשחזר, החליק ונפל. מאוחר יותר סבל מכאבי גב. עפ"י סעיף 14 לתצהירו, ביקר למחרת במקום עבודתו מר שושן, הקניין של המלון, ואמר לו שהוא החליק על מי ביוב שעלו ונשטפו ע"י עובדי המלון. במכתב הראשון שנשלח למלון ע"י עו"ד בשם התובע, נאמר שהוא נפל בדרכו להביא חבילה (ולא בדרכו חזרה לאחר שמסר אותה). אותה גרסה גם עולה ממה שכתב ד"ר כץ בתעודה ראשונה לנפגע בתאונת עבודה לצרכי המל"ל.

מר שושן עצמו לא זכר את פרטי האירוע, אך זכר באופן מעט מעורפל שהתובע אכן סיפר לו שהוא נפל. הוא לא זכר שהדבר היה מלווה בתלונה כלשהי על החלקה, וגם לא זכר שהדבר היה קשור בדרך כלשהי ברטיבות במקום. מר שושן גם העיד שהשיחה התנהלה בבית המלון דווקא – ולא ב"עולם הצבעים" (בניגוד לנטען בתצהיר התובע), שבו ביקר אך לעתים רחוקות.

בחקירתו הנגדית העיד התובע, שהוא זוכר שחש במקום רטיבות, אך הוא לא ראה שום רטיבות מפני שהמקום לא היה מואר אלא חשוך. טענה זו לא מתיישבת עם טענה עובדתית של מנהל המלון (טענה שהתובע הסכים עמה), שהרמפה מוארת 24 שעות ביממה ויש שם גם תאורה נוספת שנדלקת כאשר יש במקום תנועה של אנשים. במקום יש מצלמות אבטחה, אך לפי עדותו של מנהל המלון לא נשמרו צילומי האירוע, שכן הדיווח אודותיו הגיע לידיעת המלון מאוחר מדי.

המנהל של "עולם הצבעים" זכר את התובע כעובד טוב וכאדם נחמד. הוא זכר שהתובע סיפר לו שנפל, אך לא שסיבת הנפילה היתה החלקה על רטיבות. הוא זוכר שביומו האחרון בעבודה (שהיה כנראה למחרת הנפילה) התובע סבל מכאב ניכר בגבו שבגללו שלח אותו לרופא.

התובע סיפר שאחרי נפילתו הלך לקופ"ח ומשם נשלח לבית-חולים יוספטל, אבל לכך לא נמצא זכר בתיק הרפואי והתובע לא היה בטוח באמיתות הדברים שזכר. מכל מקום, בתיעוד של בית-החולים יוספטל, יש רישום של נפילה וכאבי גב אבל אין תיאור של נסיבות הנפילה, לא נאמר שזה קרה בעבודה וגם אין סימון ברובריקה של "תאונת עבודה".

כדי להצליח בתביע על התובע להוכיח לא רק ש"נפל", אלא שנפל בשל החלקה על מים דווקא (כטענתו בכתב התביעה). חבות הנתבעים נובעת לטענת התובע מאחריותם לאותה רטיבות מסוכנת שהכשילה אותו כשהגיע למלון במסגרת עבודתו. הבסיס הראייתי שמציע התובע להוכחת טענה זו כפול: טענתו ש"חש" ברטיבות (אף שלא ראה אותה) ודבריו של מר שושן, שזו סיבת נפילתו.

מר שושן לא היה מוכן לאשר, שאמר לתובע שנפל בשל רטיבות דווקא. הוא גם לא זכר שכך קרתה התאונה וגם לא היה יכול להעיד על כך בבית-המשפט. ממילא, הוכחת נסיבות האירוע אינה נשענת על שתי עדויות נפרדות, אלא, לכל היותר על עדות התובע. עדות זאת יש לשקול עפ"י מבחניו של סעיף 54 לפקודת הראיות, בהיותה עדות יחיד של תובע. ניתן היה למצוא לה סיוע (בשאלה שבמחלוקת) בהוכחת אמרתו של מר שושן (בסמוך לאירוע), או, בדוחק, ע"י תיעוד מוקדם מאוד של גרסת התובע עצמו. כפי שהתברר, את הטענה אודות דבריו של מר שושן ניתן להוכיח רק ע"י קבלת עדותו של התובע, אלא שעדות זו עצמה היא הטעונה סיוע. כך גם אין ראיה שהתובע סיפר סמוך לאירוע על נסיבות פציעתו (להבדיל מאשר על עצם הפציעה). מכאן, שלא נמצא סיוע לעדות התובע.

בסעיף 8 לתצהירו, כתב התובע ש"בדיעבד, אחרי שנפלתי, שמתי לב כי רצפת השיפוע היתה רטובה." גם אמירה זו לא מניחה קשר סיבתי כלשהו בין הרטיבות לבין הנפילה. בחקירתו הנגדית אמר התובע דברים סותרים באשר למועד שבו חש באותה רטיבות: בעמוד 17 נשאל במפורש "כשעלית לא היתה רטיבות?" והשיב: "לא הרגשתי כלום. כשאתה עולה אתה לא מרגיש." ובעמוד 18 נרשם מפיו "הרגשתי רטיבות גם כשעליתי." זוהי סתירה בענין מהותי, בעצם הענין החשוב ביותר שעליו העיד התובע והיא חותרת תחת אמינות הטענה העיקרית שעליה נשענת התביעה. מכלול הדברים מעורר תהיות: נוכח הגרסאות הסותרות, האם בכלל חש התובע ב"רטיבות" ב"רמפה"? ואם חש התובע בזמן אמת ברטיבות, מדוע לא אמר מיד, שנפגע בשל מפגע? ולשם מה נזקק, להסברי מר שושן למחרת האירוע, כדי לדעת מדוע נפל? לתמיהות אלה אין הסבר מספק. קשה לקבל את העדות כאמינה, ובוודאי שלא במידה הנדרשת בדין על מנת לקבל תביעה על סמך עדות יחיד של תובע שאין לה סיוע. לאור זאת, התובע לא הוכיח מדוע נפל. ממילא לא הוכיח שפציעתו נבעה ממעשה רשלנות. בנסיבות אלה לא מצאתי לנכון לדון בנזק. התביעה נדחית. בנסיבות, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ח' אדר ב תשע"א, 14 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: